רבייה באדם:

בגרות אצל האדם משמעותה אחריות אישית וחברתית.

גיל ההתבגרות כולל תהליכים שונים, המשולבים זה בזה:

התבגרות גופנית = פיזיולוגית = מינית. 

התבגרות נפשית.

התבגרות חברתית.

תהליך ההתבגרות מתרחש בשלבים לאורך זמן.

 

בגרות מינית היא היכולת להיות פורה ולהעמיד צאצאים. לצורך כך מתקיים תהליך של הבשלת מערכת  הרבייה.

בגרות נפשית היא חיפוש ה"אני", הכרת ערך עצמי שאיפה לעצמאות.

בגרות חברתית היא צמצום המרחק בין בנים לבנות, התפתחות רגש השייכות לקבוצה ועלייה בצורך בקשרים חברתיים.

 

האדם, כמו כל היצורים החיים מסוגל להעמיד צאצאים רק כאשר הוא מגיע לבגרות ומערכת הרביה שלו בשלה. תהליך ההתרבות כרוך בהעברת תאי רביה ממערכת הרביה של הזכר אל צינור הרביה של האישה, שם חייב תא הזרע להתחבר עם תא הביצית כדי ליצור ביצית מופרית אחת, ממנה יתפתח בתוך רחם האם העובר.

מעבר לתהליך הביולוגי של הרביה הפך המין לדרך שבה מביעים בני האדם רגשות עמוקים, כמו אהבה. דרך זו של הבעת רגשות יחודית לבני האדם והיא חלק מההתנהגות האנושית בכל גיל ובכל תרבות. 

 

כבר בשלב העוברי אנו מבחינים בין זכר לנקבה, הבחנה זו היא על ידי סימני המין הראשונים שהם מבנה מערכת הרבייה.

בגיל ההתבגרות, עם הבשלת מערכת הרבייה חלים שינויים חיצוניים בזכר ובנקבה, השינויים החיצוניים נקראים סימני מין משניים. בבעלי חיים סימני המין המשניים נקראים "דו צורתיות מינית".

סימני מין ראשוניים וסימני מין משניים:
כשנולד תינוק רואים ישר אם הוא זכר או נקבה לפי מערכת הרביה (סימני מין ראשוניים)
בהשפעת הורמני המין, מבשילה בגיל ההתבגרות מערכת הרביה של הזכר והנקבה. גיל ההתבגרות הממוצע אצל נערה נע בין 10-16 שנים, ואצל הנער נע בין 12-16 שנים. בגיל ההתבגרות מופעים סימנים חיצוניים נוספים, שהם סימני מין משניים.
הופעת סימני המין המשניים בנערה מקדימה בשנתיים את הופעתם בנער.

 אצל הנערה מופיע שיער במפשעה ובבית השחי, הקול משתנה, השדיים גדלים, אגן הירכיים מתרחב והגוף מתעגל.  בנוסף מתחילה הבשלת תאי הביצית והופעת הווסת.
אצל הנער מופיע שיער במפשעה, בבית השחי, על הפנים, על החזה ועל הגפיים, הקול מתעבה, הכתפיים מתרחבות והשרירים מתעבים ומתחזקים. בנוסף נגמר גידולם של האשכים והפין, הבשלת
תאי הזרע ותופעת הקרי לילה. קרי לילה, היא שפיכה בלתי רצונית של תאי זרע ונוזל הזרע, הבאות שלא מתוך הכרה, בעת השינה. תופעה זו מתרחשת אצל כ-80% מהבנים, בממוצע של פעם בשבועיים.

 

מערכת הרביה באדם

מערכת הרביה של הנקבה:

לנקבה יש שתי שחלות בהן מתפתחים תאי הביצית , סמוך לשחלות

נמצא צינור הביצים (החצוצרות) דרכו עוברים תאי הביצית מהשחלה

לרחם. אל הרחם מתקשר צינור רחב, הנרתיק - המקשר בין הרחם

לפתח המין הנקבי, הפות.

 

 מספרם הסופי של תאי הביצית של הנקבה נקבע בחייה העוברים, אבל מערכת הרביה שלה אינה

פעילה עד שהיא מגיעה לגיל ההתבגרות.

הסימנים הראשונים המעידים על פעילות השחלות הם: צמיחתו של שיער בבית השחי, שיער הערווה והתפתחות השדיים.
כשנה לפני הופעת הווסת הראשונה מתחילה הפרשה לבנבנה מהנרתיק. הווסת הראשונה מבשרת את בגרות הנערה ומעידה על פעילות מערכת הרביה ועל היכולת להרות. הווסת היא זרימה של דם הנפלט מרירית הרחם דרך הנרתיק.

דימום הווסת מופיע במחזוריות של כארבעה שבועות. בשחלה של נערה מתבגרת יש כ-10,000
ביציות, מהן מאות אחדות מוקפות בשיכבת תאים - תא ביצה כזה נקרא זקיק. רק חלק קטן מתאי הביצית יבשילו, פעם אחת בחודש, במשך תקופת הפוריות ,של האשה (מגיל ההתבגרות ועד גיל חמישים).

פעם אחת בעשרים ושמונה יום בממוצע מבשיל תא ביצית אחד, באחת משתי השחלות (הימנית או השמאלית).  תא הביצית יוצא מהשחלה אל החצוצרה בתהליך שנקרא ביוץ. 

שעה או שעתיים לאחר הביוץ, תא הביצית מתחיל לנוע לאט לאורך צינור הביצים לכיוון הרחם, הודות לתנועת הריסים המרפדים את צינור הביצים ולהתכווצויות דופן צינור הביצים. מסע זה יכול להמשך יומיים, בזמן זה תא הביצית מוכן להפריה.

אחרי פליטת תא הביצית, זקיק השחלה נהפך ל"גופיף הצהוב". במשך כמה ימים הוא מפריש חומרים כימיים, הנקראים הורמונים. אם לא מופיע הריון הגופיף הצהוב נעלם, ומתחיל מחזור חדש.

במקביל לשינויים המחזורים שבשחלה, חלים שינויים מחזוריים גם ברחם. מידי חודש, נוצרת שכבה העשירה בכלי דם ובבלוטות, הנקראת "רירית הרחם". שכבה זו הולכת ומתעבה עד אשר היא מוכנה לקלוט את תא הביצית, שנפלט בתהליך הביוץ.

אם תא הביצית עבר הפריה, הרי שקליטת תא הביצית המופרית ברחם היא ראשית ההריון, הנמשך כ-9 חודשים.

אם תא הביצית לא עבר הפריה רירית הרחם נשארת במצב זה עוד כעשרה ימים, ואז היא מתפרקת, מתקלפת ונושרת. הנשירה מלווה בדימום הנמשך כ 4-5 ימים. דימום זה קרוי וסת. 

בזמן ההריון אין ביוץ ואין ווסת.
בד"כ הווסת מתחילה כשבועיים לאחר יום הביוץ, הביוץ הבא יחול כשבועיים אחרי תחילת הווסת. כך מתקבל פרק זמן של כ-28 יום בין ווסת לווסת, והביוץ מתרחש בערך ביום ה-14. משך מחזור ווסת תקין עשוי להיות שונה אצל נשים שונות, ואף נתון לתנודות אצל אותה אשה עצמה. בממוצע נמשך המחזור בין 25 לבין 33 יום.

אי סדירות בהופעת הווסת אופיינית לנערות בשנתיים הראשונות לקבלת הווסת. משכי הזמן בין ווסת לווסת עשויים להימשך גם חודשיים ומעלה. אי סדירות זו חולפת במשך הזמן. 
כמות הדם המופרש משך תקופות הווסת שונה מאשה לאשה. הכמות הממוצעת היא על פי רוב 30-50 סמ"ק, דימום זה אינו פוגע בבריאות האישה

 

מערכת הרביה של הזכר:
לזכר יש שני אשכים המייצרים את תאי הזרע. האשכים נמצאים בשק האשכים

הנמצא מחוץ לגוף. מכל אשך יוצא צינור מפותל המוביל את תאי הזרע.

לצינור זה קוראים - צינור הזרע. בהמשכו של צינור הזרע נמצאות בלוטות

בהן נוצר נוזל הזרע, הנקראות - שלפוחית נוזל הזרע והערמונית.

שני הצינורות מתאחדים בהמשך לצינור הנקרא שופכה, הנמצא בתוך הפין. 

 

ההפריה:

תהליך בו מתלכדים שני תאי רביה שמקורם בזוג הורים, זכר ונקבה ליצירת פרט חדש. 

בזמן המגע המיני, תאי זרע מוחדרים ללדן (נרתיק) ע"י האיבר הזכרי הזקוף, עם השפיכה נפלטים ממו כ - 300 מיליון תאי זרע. נוזל הזרע מופרש בצוואר הרחם, ותאי הזרע שוחים ממנו אל תוך הרחם. רק כמיליון תאי זרע מצליחים לעבור את צוואר הרחם ורק כמה מאות מאלה שעברו, נעים ומגיעים לצינור הביצים, מקום המפגש עם תא הביצית.

מגע תא זרע עם תא הביצה, מביא לשחרור חומרים שבאקרוסום (הנמצא בתא הזרע). אלה ממיסים את קרומי תא הביצה במקום המגע, וכך נוצרת כעין תעלה, שדרכה חודר ראש

תא הזרע אל תא הביצה. הזנב נפרד ונשאר מחוץ לתא הביצה.

חדירת תא הזרע אל תא הביצה, גורמת לכך שקרומה החיצוני נעשה בלתי

חדיר לתאי זרע נוספים.

ראש תא הזרע (וגרעין התא שבתוכו) ממשיך לנוע לעבר גרעין הביצית,

שני הגרעינים מתלכדים (ההפריה) ונוצרת זיגוטה.

התהליך כולו אורך כ-12 שעות.

תא הביצית המופרה, הוא ראשיתו של העובר שממנו יתפתח הצאצא החדש.

העובר מתפתח ברחם. במשך כל ההריון הוא מחובר לחבל הטבור, שהוא אגד של צינורות דם המחברים בין השיליה שברחם האם, לבין העובר. את העובר מקיפים מי השפיר, המספקים לעובר סביבה לחה והגנה מפני זעזועים.

לאחר הלידה, חותכים את חבל הטבור המחבר את הולד לשיליה, וזו ניתקת מדופן הרחם ונפלטת החוצה.

השלבים העיקריים בהתפתחות העובר הם התחלקות, התמיינות, גדילה.
 

רבייה בצמחים

מערכת הרביה של הצמחים נמצאת בפרח, שבו נוצרים תאי הרבייה ושם הם מוגנים בו מהתיבשות.

מבנה הפרח:

• ברוב הפרחים יש עלי עטיף , העוטפים את אברי הרבייה של הצמח.

יש פרחים בעלי עטיף כפול:  עטיף חיצוני נקרא גביע, (ירוק ומגן על הפרח בעודו ניצן)

                                          עטיף פנימי הנקרא כותרת, (צבעוני, מבליט את הפרח )

יש פרחים בעלי עטיף אחד – ירוק או צבעוני.

מספר עלי העטיף של הפרח, צורתם וצבעם אופיניים לכל מין של צמח.

 

בצמחים רבים נמצאים בפרח צופנים- מפרישים צוף – נוזל מתוק וריחני. הצוף מהווה מזון לחרקים המגיעים לפרח.

 

אברי הרביה:

איבר זכרי- אבקן

בגרגר האבקה נשמרים תאי הזרע בסביבה לחה. לכל מין יש גרגר אבקה בצורה אופינית לו.

מספר גרגרי האבקה גדול מאד.

 

איבר נקבי- עלי

בסיסו מורחב ונקרא שחלה- בה נוצרות ביציות. בשחלה נשמרים תאי הביצה בסביבה לחה.

מהשחלה יוצא עמוד עלי , ובראשו צלקת- מחוספסת ודביקה, עליה נקלטים גרגרי האבקה.

 

* פרח דו מיני- מכיל אבקנים ועליים באותו פרח. 

* פרח חד מיני- מכיל אבקנים או עליים בלבד. יש פרח זכרי, ויש פרח נקבי. 

   לעיתים הפרחים הזכריים והפרחים הנקביים נמצאים על עץ אחד 

   לעיתים הפרחים הנקביים  והזכריים על צמחים נפרדים – עץ נקבי ועץ זכרי.

 

האבקה:

האבקה היא תהליך העברת גרגרי אבקה מהאבקן אל הצלקת שבפרח. האבקה מתרחשת לאחר שהבשילו תאי הרבייה הזכריים והנקביים.

בפרחים דו מיניים יכולה להתרחש האבקה עצמית- גרגר אבקה מהאבקן עובר לצלקת באותו הפרח,

ויכולה להתרחש האבקה זרה- גרגר אבקה מפרח אחד עובר לצלקת של פרח אחר מאותו מין.

לרוב יש לצמחים בעלי פרחים דו מיניים מנגנונים המונעים האבקה עצמית.

  להאבקה זרה יש יתרון בכך שהעוברים הם בעלי שונות רבה בתכונות וכך כושר הישרדותם גדל.

 

האבקה זרה יכולה להתקיים בעזרת רוח, מים או בעלי חיים מעבירים את גרגרי האבקה מפרח לפרח.

התאמת מבנה הפרח לדרך ההאבקה:

האבקה על ידי חרקים- פרחים בולטים בצבעם, בריחם, בגודלם, בצורתם. מושכים חרקים המוצאים בפרח מזון- גרגרי אבקה וצוף. גרגרי האבקה מחוספסים והצלקות דביקות- גרגרי האבקה נדבקים לחרק המבקר  וידבקו לצלקת בפרח הבא שיבקרו. 

 האבקה על ידי רוח- פרחים קטנים, ירקרקים, אבקנים וצלקות בולטים מתוכם במידה ניכרת, מספר רב של גרגרי אבקה חלקים וקלים ( יעופו בקלות) , צלקות גדולות ומסועפות . גרגרי האבקה נישאים ברוח ומגיעים אל פרחים אחרים , שם נקלטים על ידי הצלקות הגדולות.

 

 יש התאמה בין הפרחים לחרקים המאביקים אותם. יש תחרות בין הפרחים על החרקים המאביקים.

האבקה מלאכותית- העברת גרגרי אבקה מצמח מסוים לצמחי הנקבה לצורך יצירת  צאצאים בעלי תכונות נבחרות ולהבטחת האבקה מלאה והגדלת היבול.

 

 הפריה:

כאשר נוחת גרגר אבקה על צלקת מאותו מין של הצמח, הוא מתחיל להצמיח מתוכו בליטה ההולכת ומתארכת  הנקראת נחשון.  הנחשון צומח מהצלקת אל תוך עמוד העלי לכיוון השחלה עד לביצית שבתוכה.  בתוך הנחשון מועבר תא זרע אל הביצית. 

 

התנאים הדרושים להתפתחות העובר- מזון, חמצן, לחות, טמפ' , הגנה.

 עובר הצמח מתפתח בתוך גוף הצמח, בביצית שבתוך שחלת הפרח. השחלה מספקת לו את התנאים הדרושים להתפתחותו.

 בתוך הביצית מתפתח העובר, רקמת מזון מתפתחת סביבו , עטיפות הביצית מתקשות לקליפה, וכך הביצית הופכת לזרע. 

אחד האמצעים להבטחת התפתחותו של דור הצאצאים היא התפשטות הצמחים לבתי גידול חדשים.

לצמחים אמצעים המאפשרים להם לפזר את זרעיהם בסביבה. צמחים רבים מפיצים את הזרעים למרחק

 

נביטה:

לאחר רדת גשמים בכמות מתאימה נובטים הזרעים באדמה.

התנאיםהדרושים לנביטה הם מים, אוייר, טמפ' מתאימה. לאחר שהצמח מוציא עלים ירוקים , מתחיל הנבט ליצר בעזרת האור את מזונו בתהליך שנקרא פוטוסינתזה.